צבי הורביץ ושות בעמ ואח' נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה בהולה לסעדים זמניים, הקוראת למעשה לעיכוב ביצועו ואף איונו של פסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי הנכבד, שניתן לפני כשמונה חודשים. המשיבות נקטו הליכי הוצל"פ ליישום פסק הדין, שעניינו סילוק ידה של חברה מסוימת מן המקרקעין מושא ההליך, בהתאם לאותו פסק דין. סילוק היד אמור להתבצע בין התאריכים 6 ו-10 באוקטובר 2013, קרי עד עוד יומיים מהיום. הבקשה שלפניי, של אחרים הטוענים שהם בעלי זכויות במקרקעין, ומודעים זה זמן רב לפסק הדין החלוט, הוגשה אך ימים אחדים קודם למועד הפינוי. צו ניתן במעמד צד אחד, דיון התקיים היום בצהריים, ועתה ניתנת החלטתי, שבדוחק הזמנים תהא תמציתית.

רקע ועיקרי טענות הצדדים

המחלוקת נסבה על חלק ממקרקעין המצויים בבעלות המדינה ומנוהלים בידי מינהל מקרקעי ישראל, ב"שכונת הארגזים" שבדרום תל אביב. המדינה ערכה בשנת 1998 מכרז לפיתוח המקרקעין, כאשר הזוכה בו אמור ההתמודדות עם מאות הפולשים ותופסי החזקה במקרקעין, ביניהם במתחם הספציפי, מושא ההליך. בהתאם למכרז, אמורים המפונים לזכות בפיצויים ואף בדירות, הכל בהתאם לתנאי המכרז ולפי נסיבות המפונה. המשיבות זכו במכרז. מאז הן עמלות מזה שנים להביא לפינוי הפולשים. מאות פונו, רבים אחרים טרם פונו. בניית בנייני המגורים במקום עודנה מתעכבת, ומתוך תשעה בניינים שאמורים היו להיבנות בהתאם להסכם הפיתוח השלימו המשיבות עד הנה בנין אחד בלבד. המשיבות עמלות עדיין, בעיקר בבתי המשפט, על פינוי משפחות ועסקים רבים נוספים.

המתחם הנוכחי בו עסקינן מצוי בצפון השטח של הסכם הפיתוח. מי שישב בו, לפני שנים רבות (על כך אין חולק) היה מר צבי הורוביץ ז"ל, אביו של המבקש 4, וחברה שבשליטתו. השניים, כמו גם המבקש 4 עצמו, נזכרו בסקר תושבים שערך המינהל בשנת 1994, ומעמדו החוקי שנוי במחלוקת בין הצדדים.

במקרקעין, שגודלם כ-3.5 דונם, פועל מזה זמן רב מפעל לחומרי ברזל (להלן: המפעל). עד כמה שניתן להבין, אין עוד נכסים במקרקעין. אין חולק כי בעבר, וכל עוד היה מר צבי הורוביץ בחיים, היה המפעל בבעלות מי ממשפחת הורוביץ, כנראה באמצעות המבקשת 2. אולם אין גם חולק כי לאחר פטירתו של מר צבי הורוביץ ז"ל, קיבלו אחרים, משפחת מוסרי, את השליטה במפעל. לטענת המשיבה – שאין צורך להרחיב בה – המדובר במלווים בריבית, שהלוו למבקש 4 לאחר שהסתבך פיננסית, וכך השתלטו על המקרקעין ועל המפעל, ולפני שנים אחדות אף הרחיבו את העסק שיכלול גם חומרי בניין. את העסק הפעילה חברת שרלי חומרי בניין בע"מ (להלן: שרלי), שבשליטת משפחת מוסרי.

בין יתר פעולות המשיבות לפינוי הנכס, יחד עם המינהל, שלחו המשיבות בחודש מרץ 2011 מכתב למבקשת 2 בדרישה לפינוי הנכס, שבה הלינו אף על "השכרת" הנכס לשרלי, ומכתב מקביל לשרלי עצמה. המכתבים לא הועילו, והמשיבות הגישו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לסילוק יד נגד מי שלשיטתן הוא המחזיק היחיד במקרקעין – שרלי (ת"א 2918-06-11, כב' השופטת ברקוביץ). שרלי ביקשה להתגונן מפני התובענה, בתמצית, בטענה כי זכותה במקרקעין נסמך על זכויות רבות שנים של הורוביץ שהם בני רשות בנכס, ואף הלינה על כי "הורוביץ" (מי בדיוק – לא נדע) לא צורפה כמשיבה להליך. בקשת הרשות להתגונן נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 13.11.11, שתמציתה נחתמה כפסיקתה בחלוף שבוע. באותה החלטה נקבע, בין היתר, כי יש ספק רב ביחס לזהות המחזיק בנכס קודם לשרלי, אולם אפילו היתה זו המבקשת 2 שהיתה בת רשות, מסירת זכותה לאחר מפקיעה את רשותה, מה גם שאת הרשות ניתן להפקיע בהודעה כפי שניתנה.

שרלי לא פינתה את הנכס, והגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 21923-03-12). בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי, ור' לבהר-שרון) המליץ לשרלי לסגת בה מערעורה, וכך עשתה, בגדרי הדיון ביום 11.2.2013. כן הוסכם על כך שפסק הדין לפינוי ייכנס לתוקפו בתוך 90 ימים, קרי עד יום 12.5.2013, קרי שעד אז תפנה את הנכס.

יום 12.5.2013 הגיע, ופינוי לא בוצע. והנה, כבמטה קסם: שרלי כלל אינה עוד בנכס. הופיעה לה המבקשת 3, שאך הוקמה חודשים אחדים לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום, והמבקש 4, בנו של מר צבי הורוביץ ז"ל, והם המפעילים עכשיו את המפעל. כעשרה ימים לפני מועד הפינוי המיועד, הפכה המבקשת 3 למפעילת המפעל. לטענת המבקש 4 בחקירתו – קם הוא על רגליו לאחר שנים קשות ועלה בידו לרכוש מחדש את המפעל, אף שהסכם לא היה בידו להציג, ותמורת הרכישה – "כמה עשרות אלפי ₪". לטענת המשיבות אין זו אחיזת עיניים קלושה במיוחד, תוך ששרלי ממשיכה להפעיל את הנכס כבימים ימימה, למבקש 4 אין יד ורגל במפעל, והוא משמש אך כ"בובה" כדי לחמוק מביצועו של פסק הדין. בעניין זה הציגה המשיבה מגוון נרחב של ראיות, לרבות דו"חות חוקרים פרטיים, ואלו מלמדות על כי דבר לא שונה בניהול העסק בידי שרלי, זולת קמצוץ מן החזות החיצונית.

המשיבות המשיכו בהליכי ההוצל"פ ופעלו לפינוי הנכס. ניסיון בראשית אוגוסט 2013 לביצוע הפינוי מצא את בני משפחת מוסרי (בעלי חברת שרלי, שלכאורה אינה עוד בנכס) – במקרקעין, ממשיכים כדרכם. הפינוי זכה להתנגדות. המבקשים עתרו לרשויות ההוצל"פ לעיכוב הפינוי, וזכו בצו. לאחר מכן, ביום 7.8.13, הגישו בקשה – לא זו שלפנינו אלא הקודמת לה – לסעד זמני, ל"עיכוב ביצוע פסק דין", הוא פסק דינו בהליך הקודם. טענתם של המבקשים, בתמצית: מה להם אותו פסק דין קודם, והרי הם מחזיקים בנכס מזה עשרות בשנים, עוד משנות ה-40' של המאה הקודמת, וכיצד תסולק ידם כאשר זכויות בני רשות בלתי הדירות להם במקרקעין, ואף זכויות מכוח המכרז שבו זכו המשיבות.

הדיון בהליך הקודם התקיים אף הוא לפניי, ביום 27.8.13. במהלכו ציינתי בפני המבקשים מכשלות שונות לכאורה בבקשתם, לרבות בעצם המתווה שנבחר – בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק דין של בית המשפט המחוזי. פעלתי להביא לסיום ההתדיינות שבין הצדדים בלא צו להוצאות. המבקשים עם זאת הבהירו שהם מבקשים לשמור על זכותם להמשיך ולהתנגד לפינוי. או אז הודיעו שהם מבקשים למחוק את הבקשה בלא הסכמה כלשהי, דבר שהמשיבה 1 (שרק היא צורפה כמשיבה) התקשתה להתנגד לו, זולת דרישתה, שנענתה, לחיוב בהוצאותיה.

חלף חודש. המבקשים לא הגישו כל בקשה. המשיבות, כפי שברור היה כבר בדיון הקודם כי תעשינה, המשיכו לפעול לפינוי הנכס. ביום 16.9.2013 ניתן להן צו נוסף של רשויות ההוצל"פ לפינוי הנכס בין התאריכים 6 ו-10 באוקטובר 2013, והן נערכו לפינוי.

רק ביום 29.9.13 עתרו המבקשים בתובענה חדשה למניעת פינויים מן הנכס. הפעם לא הוגדר ההליך ככזה הקורא לביטול פסק הדין החלוט, אלא לעיכוב הליכי ההוצל"פ שנפתחו בגין פסק הדין. כן עתרו המבקשים לצו שיאסור על פינויים מן המקרקעין ללא שינהלו עמם מו"מ, אם זה לא יצלח – יגישו נגדם ראשית תביעה לסילוק יד, קודם לפינוי המקרקעין. בגדרי התובענה עתרו לסעד "זמני" שימנע את ביצוע הפינוי המתוכנן לראשית אוקטובר כאמור.

על מנת שלא לייתר את ההליך קודם שמיעת המשיבות, נתתי צו ארעי בנתון להפקדת ערובה משמעותית, הוריתי למשיבות להגיב ולמבקשות להשיב בלוחות זמנים קצרים כנובע מן הפינוי הקבוע, ודיון נקבע לפניי להיום, 8.10.13.

המשיבות, אם נתמצת (שכן תגובתן מחזיקה 37 עמודים), הלינו על "שידור חוזר" של הבקשה הקודמת, שלא צלחה מבחינת המבקשים. כן הלינו על השיהוי הרב שדבק לפי הנטען בהגשת הבקשה, הן ביחס לכך שהליך הפינוי התנהל בידיעת המבקשים לפני כשנתיים; הן ביחס לנסיגת המבקשים מן הבקשה הקודמת לסעד זמני לפני כחודש ומחצה שנמחקה בלא שהמבקשים הגישו הליך מתאים תחתיה; הן ביחס למועד החלטת ראש ההוצל"פ על הפינוי, ביום 16.9.13. לגוף הדברים טענו המשיבות כי הבקשה אינה אלא מעשה מרמה, ניסיון לסכל את פסק הדין החלוט באמצעות שימוש במבקשת 3 כחברת קש ובמבקש 4 כאיש קש כחזות להמשך פעילותה של שרלי בנכס. פסק הדין החלוט, טענו המשיבות, מקים מעשה בית דין המונע את הגשת התובענה. למבקשים עצמם, הוסיפו המשיבות, אין זכויות כלשהן במקרקעין, המבקשות 2-1 – כיוון שאינן פעילות זה שנים, המבקשת 3 – כיוון שזה מקרוב הוקמה, המבקש 4 – כיוון שאינו בעל זכויות במי מן המבקשות וממילא אינו יכול לקבל רשות החזקה במקרקעין מאותן חברות. כן טענו המשיבות לשיהוי מאיין בהגשת הבקשה, ולמאזן נוחות הנוטה בבירור לטובתה.

דיון התקיים היום, מר הורוביץ מזה ומר חכשורי, מנכ"ל המשיבה 1, מזה, נחקרו באופן ממושך, ב"כ הצדדים סיכמו על-פה, ועתה הגיעה שעת הכרעה.

דיון

דין הבקשה להידחות. בדוחק הזמנים אנמק בקיצור נמרץ. עם זאת יודגש: בחנתי כמובן לעומקן את כל טענות הצדדים, הן בבקשה, הן בתגובת המשיבות, הן בתשובת המבקשים. שמעתי בעניין את החקירות ואת טיעוני ב"כ הצדדים. אתייחס לנקודות המרכזיות בלבד, תוך שיובהר כי בכל יתר הטענות אין כדי לשנות כהוא זה מן המסקנה המתחייבת בנסיבות העניין: כי המדובר בתביעה רוויית קשיים וכשלים, על פני הדברים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות, כי הבקשה לוקה בשיהוי מאיין ואף בחוסר תום לב של המבקשים.

א.סיכויי התביעה

נפתח בסיכויי התביעה. מובן שכל ההתייחסות שלהלן תיעשה על פני הדברים ולכאורה בלבד, בלא לטעת מסמרות, שכן בסעד זמני עסקינן; זאת, אף שהעמקתי חקר כמובן בטענות הצדדים בשים לב לכך שדחיית הבקשה מייתרת במידה רבה את המשך ההליך, במתכונתו הנוכחית.